התורה מצווה על שימוש בפתיל צבוע בתכלת בין חוטי הציצית הלבנים. ואולם, מזה כאלף וחמש מאות שנה לא ניתן לקיים מצווה זו בשל היעלמות התכלת. במאמר זה נסביר אודות מצוות התכלת ועל דרכי הפקתו של הצבע בימי המקרא, ניתן את הרקע להיעלמותו ונסקור את הנסיונות שנעשו בעת המודרנית לשחזור צבע התכלת המקורי וחידוש מצוות התכלת.
בתקופת המקרא נחשב צבע התכלת לאחד מהצבעים היקרים, היפים והנדירים שיש. היה נהוג להשתמש בו לעבודות המקדש, בין היתר לעיטור בגדי הכהונה ולצביעת חלק מיריעות המשכן, וכך גם הוא הוגדר כחלק ממצוות הציצית כתזכורת פיזית לקשר של עם ישראל עם אלוקיו: ” דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. והיה לכם לציצית וראית אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם” (ספר במדבר, פרק ט”ו).
ספרות חז”ל שמתייחסת רבות לתכלת בציצית מסבירה את החובה בהטלת פתיל תכלת על הציציות בצבעו הטהור של התכלת שמזכיר את האלוהות: “התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, הרקיע דומה לכיסא הכבוד, וכיסא הכבוד דומה לאבן הספיר.”
המקרא לא מסביר לנו כיצד וממה מפיקים את התכלת, אך מדברי חז”ל ניתן ללמוד שאת התכלת הפיקו בתהליך מורכב ויקר מאוד מחילזון ימי שצדו בחופי הים התיכון, בפרט בחלק הצפוני של ארץ ישראל. חיזוק לדברי חז”ל ניתן למצוא בשרידים ההיסטוריים והארכיאולוגיים שחשפו בתי מלאכה לאורך רצועת החוף הישראלי של הים התיכון שעסקו באופן בלעדי בייצור התכלת.
במהלך המאה ה-6 נפסק השימוש בתכלת לצביעת הציצית מכמה סיבות: השלטונות הרומיים והביזנטיים בארץ ישראל הגבילו את השימוש בתכלת ואסרו ייצור עצמאי של הצבע. הכיבוש הערבי שארע בשנת 638 הנחיל הרס רב לבתי הצביעה שהיו ממוקמים לאורך חופי הארץ, כשלכך ניתן להוסיף גם את פיתוחם של צבעים חדשים וזולים יותר.
על אף היעלמותה של התכלת מהזירה ההיסטורית, אין היא נשכחה והחל מסופה של המאה ה-19 לא מעט ביולוגים, כימאים, ארכיאולוגים, היסטוריונים, רבנים ואנשי מקצוע אחרים עשו כל שביכולתם לנסות ולאתר את התכלת האבודה על סמך הכתבים העתיקים שהזכירו אותה.
במשכן התכלת ניתן לרכוש ציציות וטליתות בעלות פתילי תכלת בדרגות הידור וסוגי הכשר שונים.