יום ההולדת ה-13 של נער יהודי מצוין בטקס חגיגי בעל משמעות דתית, הלכתית ותרבותית. לפי המסורת היהודית משמש תאריך יום ההולדת לציון המעבר לבגרות. החל מאותו יום מצווה הילד היהודי לקיים את כל מצוות הדת. בנוסף, יש לציין כי גיל קבלת המצוות של נער יהודי גבוה בשנה אחת מהגיל בו נערה מגיעה לעול המצוות על פי היהדות – 12.

המקורות של טקס בר המצווה מבדילים בין מצוות המיועדות ליהודי שעדיין אינו איש, לבין מצוות שהן חובותיו של אדם בוגר. חז”ל מפרשים את המונח “איש” בתור הזמן בו מביא האדם שתי שערות והלאה, כאשר לפני כן הוא נחשב קטן ולכן פטור מכל המצוות הקיימות. יחד עם זאת, על פי דין תורה מה שהופך קטן לאיש החייב במצוות הוא הבאת שתי שעות בכל גיל ולכן הדעות חלוקות. מיד לאחר טקס בר מצווה יכול ילד יהודי להצטרף למניין ועל פי מצוות מן התורה הוא אינו מוציא אחרים ידי חובה עד שהוברר בוודאות שהביא שתי שערות. המשמעות היא שמדאורייתא לא סומכים על חזקה.

כיצד המנהג בא לידי ביטוי?

שני תשמישי הקדושה העיקריים המזוהים עם טקס בר מצווה הם תפילין וטלית. תשמישים אלו נמצאים בכל ערכת בר מצווה והם ניתנים לילד עוד טרם הגיעו לגיל 13. הטקס נערך בגיל 13 ויום אחד והוא נחלק לשניים. על פי תולדות המנהג, טקס הנחת תפילין מתקיים רק באמצע השבוע ועל פי רוב משולם עם הימים בהם נוהגים להוציא ספר תורה: שני וחמישי. גם ימים אחרים באמצע השבוע בהם קוראים בתורה, כגון בתאריכים בהם חל ראש חודש, מתאימים עבור הבאת הנער למצוות.

החלק השני של טקס בר מצווה הוא עלייה לתורה הנערכת בשבת. נהוג להזמין בני משפחה וחברים אל טקס זה ולציין את העלייה לתורה הראשונה של הנער באופן משמח. יש קהילות ביהדות בהן מקיימים רק את החלק השני של הטקס, לעומת רוב הקהילות המקפידות על קיום שני החלקים. בנוסף, בקהילות בודדות בלבד מקיימים רק את החלק הראשון שהוא הנחת תפילין ללא עלייה לתורה בשבת.

מה צריך לדעת על בר מצווה?

כל נער יהודי חייב להבין את המשמעות הדתית של טקס בר המצווה ולהיערך אליו. טקס זה מסמן לא רק את המעבר לבגרות באופן תיאורטי, אלא הופך את הנער לחלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. החלק של הנחת התפילין לדוגמא נעשה באמצע השבוע ומאפשר לילד לעלות לתורה ואף לקרוא את ה”עלייה” שלו. מנגד, החלק השני נערך בשבת ובמסגרתו הנער היהודי קורא את הקטע שאליו עלה. ההכנות לקראת הקטע נמשכות שבועות רבים ויכולות להתבצע מול אביו של הילד, סבו או כל רב אחר המגויס לטובת המשימה הקדושה. בקרב אשכנזים וגם אצל חלק מקהילות הספרדים המנהג הוא שהנער מקריא את המפטיר וההפטרה, כאשר האב וקרובי משפחה נוספים עולים אף הם לתורה.