הנחת תפילין הינה מצווה וטקס יהודי עתיק שבמסגרתו קושרים שתי קופסאות (הן הטוטפות) אשר עשויות מעור על הראש (“תפילין של ראש”) ועל הזרוע (“תפילין של יד”).

התפילין מכילות בתוכן קלף עליו רשומות ארבע פרשיות מהתורה שההלכה היהודית מייחסת להן קדושה שכן הן מכילות תכנים רוחניים ופסוקים שבהם שמותיו של אלוקים.

על מנת לקיים את המצווה חלה חובה על גברים שהגיעו לגיל מצווה לקשור את התפילין על גופם מדי יום, למעט ימי שבת וחג. להבדיל מימי קדם בהם היה נהוג להניח תפילות בכל שעות היממה, כיום נהוג להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית.

מקורה של מצוות התפילין במקרא בפסוק: “וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך” אשר מופיע בארבע וריאציות שונות בתורה. יחד עם זאת, אין המקרא מגלה לנו דבר אודות האופן שבו יש לקיים את המצווה וכך גם על אנשים אשר קיימו מצווה זו. מידע זה מתגלה לנו מחיבור אשר נהוג לתארך אותו למחצית המאה ה-2 לפנה”ס (החיבור עוסק בחיים היהודים במצרים התלמיית) אשר נקרא “איגרת אריסטיאס” בו מוזכרת מצווה זו יחד עם מצוות הציצית ומצוות המזוזה. מקורות נוספים אשר מאשרים את קיום מצוות התפילין בימי הבית השני הינם חיבורו של יוסף בן מתתיהו “קדמוניות היהודים” וכך גם הימצאותו של התפילין במקום מושבה של כת קומראן.

לפי האזכורים של חז”ל אנו לומדים שלא היה דגם אחיד להנחת תפילין וכי כתות שונות הניחו סוגים שונים של תפילין: “העושה תפילתו עגולה – סכנה, ואין בה מצווה. נתנה על מצחו, או על פס ידו – הרי זו דרך המינות; ציפה בזהב, ונתנה על בית אונקלי שלו – הרי זו דרך החיצונים” (מסכת מגילה פרק ד’, משנה ח’). יתר על כן, נראה כי בתקופת הבית השני לא היו מניחים את התפילין במועדים מסוימים אלא מהלכים איתו כל היום, כשעדות לכך ניתן למצוא בסיפור מהתלמוד אודות לוחמיו של בר כוכבא שיצאו לקרב בעודם נושאים על עצמם תפילין.

מכיוון שלא קיים תיאור ברור של התפילין מתקופה זו, ההשערה בקרב החוקרים היא שהצורה של התפילין כפי שאנו מכירים אותה כיום מקורה במאה ה-12, תקופה שבה דיני התפילין הגיעו לכדי גיבושם הסופי.

 כפי שניתן לראות, הממצאים הארכיאולוגיים הקיימים מראים לנו בבירור כי מצוות הנחת תפילין היתה מנהג רווח ומקובל על רבים בימי הבית השני, הן בארץ ישראל והן בקרב היישוב היהודי במצרים.