המקום: פעלדפינג גרמניה – אוגוסט 1945

זה עתה הסתיימה הנוראה שבמלחמות. הניצולים מצאו את עצמם ללא גואל ומכר. הצרות הייסורים דכדכו את נפשם. עוצמת החורבן שנגלה לעיניהם, הידיעה על העולם שחרב ואיננו נטלה מהם את כל טעם החיים, את החשק לחיות. ימים רבים עוד יעברו עד שיהיו מסוגלים לחשוב על להיבנות מחדש. להקים בית ולהתחתן.

זה היה המצב אצל רוב הניצולים. בודדים יחידי סגולה היו שהצליחו להתרומם מעל הכאב, ולחשוב על העתיד. כאלה היו יהודה אריה וליס מקאמניץ, והעלמה יהודית בריינדל מדערבערצין. עוד לא חלפו שלושה חודשים מאז המלחמה, וכבר הוחלט כי הם עומדים להקים יחד בית נאמן בישראל.

היה זה, לאחר שביום מן הימים יהודית בריינדל צעדה במחנה פעלדפינג, מחנה העקורים שם רוכזו ניצולי מחנות ההשמדה, כשהיא מגלה לפניה פנים מוכרות, לא היה זה קרוב או גואל, כי אם בחור אותו ראתה במחנות, משום מעשה שהיה, מעשה של גבורה ומסירות נפש.

היא ניצבה תחתיה כהלומת רעם. הרי זה לא ייתכן! בחור זה אמור היה זה מכבר להצטרף אל הקדושים המעונים שנפחו את נפשם!… המלקות שפילחו את ראשו, הדם הרב שנשפך מסביב, היו אמורים ליטול את נפשו בו במקום!… איך ייתכן שהוא זה אותו בחור?!…

הוריה המנוחים הי”ד עמדו לנגד עיניה. היא ראתה אותם כאילו בהקיץ, כשאלה מצווים עליה להיות נאמנה אל היהדות. עתה, כאשר היא ראתה את הבחור, שלפני שבועות אחדים התבוסס בדמו עם תפילין לראשו, ההחלטה נפלה: עמו אני רוצה להינשא! עם הבחור שקידש שם שמים והראה ליהודים כגויים, מסירות נפש למצוה, מהי! היא מיהרה ובררה אם אכן זה הוא. משנענתה בחיוב נפגשה עמו, הביעה את פליאתה לראותו בארץ החיים וסיפרה לו שהיא היתה במחנה הנשים כאשר התרחש אותו מקרה, ועיניה ראו את מחזה הפלצות שהתרחש עמו… “נס עשה עמך הקדוש ברוך הוא… כעת לאחר המלחמה, נשארתי לבד, יתומה ללא מכרים… ראיתי כיצד חרפת את נפשך עבור מצוה, האם תביע את הסכמתך להקים בית כזה?!… בית נאמן בישראל שמושתת על אדני מסירות נפש?!…

לאחר זמן מה, הביע הבחור הלוא הוא יהודה אריה וליס, את הסכמתו לשידוך.

מה היה אותו סיפור גבורה מופלא?

המקום: קאמניץ. הזמן: אוגוסט 1939.

יהודה אריה וליס, עבר את כל מוראות השואה, פשוטו כמשמעו. מוצא משפחתו היה מהעיר לומז’א. אולם אביו ז”ל נשלח על ידי החפץ חיים זצ”ל לפולין על מנת להקים שם תלמוד תורה, ומכאן גלה הצעיר יהודה אריה מיד בתחילת המלחמה, בשנת 1939, על ידי הגרמנים, וגופו המעונה והדווי התגלגל בין מחנות המוות האיומים, ולמרבה הנס נותר בחיים, זאת בשעה שמיהדות פולין לא נותר כמעט שריד ופליט.

סיפור הגבורה שהוזכר התרחש רק לקראת סוף המלחמה, במחנה דאכאו, אולם יהודה אריה עצמו תלה את נס הצלתו באירוע אחר שהתרחש ממש עם פתיחת הנוראה שבמלחמות.

מי שקצת קרא על אותם שנים נוראות, יודע שרוב מנינה ובנינה של יהדות פולין נספתה כבר בשנות 1939-43 הראשונות, הי”ד. מתי מעט ממש שרדו בנסי נסים, וגם זאת תחת סבל איום ונורא, עד שקיבלו את פני ה’משלוחים החדשים’ מהונגריה בשנת 1944, שנדהמו לראות שלדי-אדם מהלכים, שפעם היו יהודים פולניים רגילים – – –

כאמור, יהודה אריה וליס, היה מבין אותם ‘שלדי אדם’, שאין כל הסבר טבעי להישרדותו מעל פני האדמה באותן שנים. מדי פעם כאשר נשאל איך הצליח לשרוד בחיים, היה עונה: אני בקשתי מריבונו של עולם בקשה צנועה בלבד, תן לי לגמור את היום הזה בחיים, לא בקשתי בקשה להשתחרר, וגם לא בקשה שלא אסבול, אלא רק בקשה קטנה להשאר בחיים היום הזה…