משם ומשם צופים בו חיילי האס.אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני! תחת עמוד התליה ממנה היינץ את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין.

הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן.

“הראיה!” הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: “המשדרים!”

עיני האסירים נפקחות. מתרוממות, מתמקדות. האויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם. משהו נוקב, נותב ככדור לתוך תודעתם: תפילין! תפילין! בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות. איי, ריבונו של עולם! מתחת לכותנות הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם, רותח. העיינים צריכות להישאר יבשות. אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין!

הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: “אתה מודה שהחפצים האלה שלך?”

“מודה”. “מי מסר לך אותם?” “הם שלי”. “תענה, כלב יהודי! מי מסר?” “אף אחד”. “מי עוד השתמש בהם?” היהודי שותק לשבריר שניה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. “רק אני”.

“אם כך, אתה מודה שהשתמשת?”

“מודה”.

היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: “החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד אשם! בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתליה! גזר הדין יבוצע מיד!” לחייו של היינץ אדומות. “גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!”.

הנאשם לא זע.

הסרגלים לא זעים. דאכאו שותקת. השמים כחולים. היינץ משייט מבט מהיר סביב, “יהודי – לכאן!” הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. “עלה!” היהודי עולה.

“עמוד ישר! סובב ראש”. היהודי מתיישר, מסובב. היינץ מקרב כסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. המסדר שותק. דאכאו אילמת. אפילו הכלבים לא נובחים! השמים מתחילים לבכות. היהודי עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה.

היינץ מתמתח ושואג בקול: “בשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין”? האסירים עוצמים עינים. הנידון למוות דווקא פוקח, בחוזקה. “מה בקשתך?”

היהודי אינו מהסס לשניה. קולו צלול כשהוא מכריז: “להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!” עיני האסירים נפקחות. דם זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה’של ראש’ על הראש, עם ה’של יד’ כרוך על היד… בלב דאכאו! מול התליינים!

חיילי האס.אס. פורצים בצחוק. היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש. איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפים, להביא מצלמות. היינץ סמוק, מחייך. “הבקשה מאושרת”. הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד, מקרב לפיו, מנשק. בהתלהבות. כמו נער בר מצוה המניח תפילין בפעם הראשונה לחייו.

קלגסי האס.אס. מתגלגלים מצחוק. היינץ ממתין, מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל תנועותיו מהירות, מדויקות. הוא מתרכז ובודק. ה’של יד’ במקום? כן. הוא מושיט יד לקבל את ה’של ראש’. התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו. במלוא החיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק מהדהדים. הוא מרוכז, כורך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף, נושא פניו לשמים, שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט.

עכשיו מוריד היהודי את עיניו, לגובה עיני האסירים, אחיו, הממוגנטים אליו. מרותקים, מחושמלי חיים! כמין זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבינם ובינם לבינו, במעגל סגור. עכשיו הוא זה שמצהיר כוונות. החבל כרוך לצווארו, והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין!

הכלבים לא נובחים. ציפור לא מצייצת. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם בהולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי בקול רם וצלול: “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'”.

ואז באה שאגת הנצח: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד!”.

עתה זה רק הוא. היהודי ואלוקיו, מתאחדים עכשיו: היהודי, התפילה, ואלוקי השמים והארץ. וכל אסירי דאכאו רואים את הקולות, מפוחדים, מזועזעים, ואולי לבם ומוחם כבר קפא?

יהודה אריה רואה את המבטים המושפלים של אחיו, וקורא לעברם ללא מורא: “יהודים למה תתראו, אם אני הנחתי כעת תפילין, אז אני ניצחתי”.

והקצין הגרמני שומע ורותח!…

חיילי האס.אס. מותחים צוואר ועיינים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח. עתה החבל יימתח ו… “מה קורה פה?” שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב, מקרב רגליו זו לזו ומצדיע במועל יד. לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין האובר-פירר. “מה הולך כאן?” שואג הקצין. “משפט שדה, המפקד”. “נאשם במה?” “ריגול, המפקד”.

“ריגול?” צווח הקצין, לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. “על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!” הוא מנפנף ידיו.

היהודי יורד אל הארץ, התפילין עודן לראשו. הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. “כרע ברך!” הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. “להרים ידים! למעלה!” הוא מרים. מניחים בידיו אבן שהיא יותר סלע. אחת לכל יד. “אני גוזר על הבוגד מלקות! המכסה המקסימאלית, כשהידים גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!”

‘ברוב טובו’ מציע לו הקצין: “עוד לא היה מי ששרד את המלקות, אני מציע לך, לקצר את התהליך ולזרוק את האבנים כבר בהתחלה”. יהודה לא שת לבו לדבריו וענה לו בעוז: “אני לא יתן לך את התענוג, אתה תעשה את שלך ואני יעשה את שלי”.

הקצין מסמן לאחד החיילים שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. יש מאין, שולף הקצין מגלב ארוך, שלקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכוח, עד שנחלשת זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. כל אותו זמן, חוזרות המכות ונשנות וצולפות באותו ראש, באותו מקום, ב’של ראש’. האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. הוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה. התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעות, מרוטשות, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו, והשלג יורד ויורד, חרישי כל כך, לבן כל כך. מתמזג עם הנוזל האדום המתגבר כנהר… עוד דם יהודי שנשפך…

מכסת ההלקאות נשלמה. הנאצי המכה זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצונח מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה, לתוך השלג, מכתימו בדם. זורקים את גופו הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה.

ותשקוט הארץ…

אחד מהאסירים שם לב שלבו של האומלל עדיין פועם, ומחרף את נפשו להתקרב בלאט, לאחר שהכלבים הסתלקו, ולהניח על ראשו מטלית. יחשבו הצוררים שבאמת אינו בחיים…

הלילה יורד על כולם בשווה, על המתים ועל החיים. ערימת הגופות זעה. היהודי פוקח עיינים. מוצא את השמים פרוסים מעליו, שחורים, נטולי כוכב. הכאב הנובר בראשו חזק כל כך. “אני חי”, הוא חושב.

עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערמת המתים. זוחל לאטו, כל הלילה, למקום מחבוא. במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, וזו נצמדת ונדבקת אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאטו, חוזר לחיות. הוא חי, והכל שריר ונכון וקיים.

שבועיים לאחר מכן היה השחרור.

*

המקום: פעלדעפינג. הזמן: ימים ספורים לאחר השחרור.

ערמות של גופות היו פזורות בכל עבר. מתי מצווה רבים פזורים על פני השדה, כשאין איש שם על לב. יהודים אשר נורו, נפחו את נשמתם מרעב מצמא, בייסורים, עדין לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.

בין ניצולי המחנות היה הרבי מצאנז קלויזנבורג זצ”ל גם הוא כאחרים ניצל גלמוד ובודד, שכול וללא משפחה, לאחר ששתה את כוס התרעלה עד תומה. אולם, הוא הגבר ברוחו הגדולה, ידע מהרגע הראשון כיצד לפעול ומה תפקידו בעולמו. לדאוג לקבורת המתים, להחיות את העצמות היבשות, ולהחל את החיים מחדש, מיוסדים על אדני התורה והכשרות.

בימים הראשונים דאג הרבי מצאנז קלויזנבורג זצ”ל יחד עם קבוצה קטנה של ניצולים, לנסוע ברכב אותו קיבלו מהצבא האמריקאי במטרה לאסוף את הגופות הפזורות כדומן על פני האדמה ולהביאם לקבר ישראל, בחלקת בית החיים אותה קידשו ולאחר טהרה עד כמה שזה היה באפשרות.

למרות מצבו הקשה של הרבי מצאנז קלויזנבורג זצ”ל, היו בודדים שהשכילו לנצל את ההזדמנות לשאול בעצתו וליהנות מזיוו ואף זכו לשמוע מפה קודשו דברי ניחום וחיזוק. כשהוא ראשו ולבו בל עמו, כל כולו דואג על מצב יהודי המחנה.

בין אותם יהודים נמנים גיבור סיפורנו ר’ יהודה אריה וזוגתו יהודית בריינדל שהסכימו להינשא זה לזו, מכוח אותו סיפור גבורה מופלא, סיפורה של הנפש והרוח היהודית שגברה על האופל של האשמדאי הנאצי!

הם קבעו מועד לחתונה כבר בימים הקרובים, הלא ממילא אין להם במה להתכונן לקראת יומם הגדול, כי הרי אין להם מכר או גואל ואין גם ממה וממי לקנות משהו לבית החדש שיקימו.

מסתבר שהיו אלו הזוג הראשון שנישאו במחנות העקורים שבגרמניה לאחר המלחמה. הרבי מצאנז קלויזנבורג זצ”ל פרס עליהם את חסותו ועמד לימינם והחל להצעיד אותם לקראת יומם הגדול, יום נישואיהם, היום בו יהיה הניצחון הגדול והאמיתי על הרשעים.

מועד החתונה הגיע, אך לא ידעו להשית עצות בנפשם. כיצד ניתן לגשת אל שמחת חתונה, ללא כתובה?! מנין יהיה לנו כאן במחנה את נוסח הכתובה, כדי להתחתן כדת וכדין!?

עסקני המחנה נכנסו אל הרבי ששכב בבית החולים עקב מחלת הטיפוס שלקה בו, ושאלו ממנו עצה מה לעשות בדבר הכתובה שהרי לא הצליחו להשיג כתובה.

על מיטתו שכב הרבי חלוש בצורה נוראה. המחלה נטלה ממנו כל לחלוחית של כח ולא יכול היה להניע איבר. אך עתה – מי מסתכל על אלה – בחור ובתולה עומדים להקים בית בישראל. זה לא הזמן להיכנע אל תכתיבי הגוף…

מתוך ערפל חולשתו ביקש הרבי כלי כתיבה, והחל לכתוב את כל נוסח הכתובה המדויקת מילה במילה, כאילו הוא קורא אותה מתוך הכתב, (צילום הכתובה מופיע בכתבה). מיד לאחר מכן עצם הרבי את עיניו מרוב חולשה וחוסר אונים.

וכך מתוך ייסורי שאול, על אפו וחמתו של היטלר, קם עוד בית יהודי המעיד כי נצח ישראל לא ישקר!