פעם אף סיפר, מדוע לדעתו, ‘העז’ לבקש מהקב”ה בקשה ‘צנועה’ זו.

בשנה הראשונה כשנכנסו הרשעים ימ”ש לקאמניץ היא העיירה בה דר, לאסוף אנשים שיבואו לעבודה, הודיעו הנאצים שעליהם לגייס 1000 איש לעבודה. יהודה אריה היה בחור כבן עשרים, והתחבא על גג תחנת המשטרה עצמה… הוא ידע שכאן לא יעלה בידם לחפש אחר יהודים… משם השקיף על הנעשה, וראה בין הנאספים את גיסו שהיה אבא לילדים קטנים! הוא לא היסס ומיד קפץ למטה ורץ אל הרשעים להודיע להם שהוא מוכן להחליף את גיסו! בתגובה העניקו לו הרשעים מכות איומות אך לבסוף נענו לו ושחררו את גיסו…

“הנה מסרתי את חיי עבור אחרים” – סיפר שנים לאחר מכן לצאצאיו – “על כן היתה לי הזכות לבקש בקשה צנועה להישאר בחיים יום אחד, וכך עזר לי הקב”ה”…

עשרה (!) נפשות בלבד נותרו מכל האלף שנלקחו באותו יום, ויהודה אריה שנפשו הותרה לו לשלל חינך את צאצאיו כל ימיו לעזור ליהודים כמה שיותר, כי רק כך יוכלו לבקש מהקדוש ברוך הוא עוד הרבה ‘בקשות צנועות’…

המקום: מחנה ההשמדה דאכאו. הזמן: שבועות מספר לפני השחרור.

עוד משלוח הגיע אל המחנה. משלוח ‘טרי’, עם יהודים הונגריים שאמנם זיק של פחד ניצת בעיניהם, אך לא יותר מכך. הם לא ידעו לאן הם מובלים…

יהודה אריה וליס כבר היה ותיק. הוא כבר היה מנוסה. למרות כל מה שעבר בשנים האחרונות, ואולי דווקא בגלל זה, התמלא ברחמים כלפי המגורשים החדשים.

“יהודים! – לחשו הוא ועמיתיו אל ה’אורחים החדשים’ – ממילא הכל יילקח מכם בתוך שעות ספורות. תנו לנו מעט מה מכליכם…

המגורשים החדשים שראו את שלדי האדם, נענו לבקשותיהם והחלו להשליך את כליהם. הם התחילו לקלוט כי כאן יש חוקים אחרים. כאן שולטים חוקי הגיהינום…

יהודה אריה מיהר לעבר אחת החבילות, מקווה למצוא בה פרוסת לחם או דבר מה כדי להשביע את נפשו. להפתעתו הרבה מצא בתוכו זוג תפילין.

לאושרו לא היה קץ, מאידך הוא חשש לחייו. אם הוא ייתפס כשבידו תפילין, אחת דינו למוות במיתה משונה. הוא מיהר להחביא את השקית מתחת לחולצת הפסים המפורסמת של אסירי המחנות, והזדרז להגיע לצריפו שם חיפש מקום סתר בה יוכל להסתיר את התפילין.

בבוקר המחרת השכים קום, עוד טרם מסדר הבוקר. כדי להניח תפילין.

הוא רק מתחיל לומר את קריאת שמע, והנורא מכל אירע!

קצין גרמני הופיע בפתח הצריף! – – –

חמת רצח מילאה את ישותו של הצורר, תוך שהוא רותח מזעם, הוא רשם את מספרו הסידורי של יהודה אריה והורה לו לחלוץ את התפילין ולהישאר במקומו. .. ה’טיפול’ בו יתבצע בדקות הקרובות – – –

הנאצי יוצא החוצה, ועד מהרה הוא שומע את חיות הטרף שבחוץ מצווחים בקול ומצווים על כולם לעמוד למסדר חדש!…

בחוץ, שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות בלי שם, בלי עבר, בלי אשה וילדים, בלי אבא, בלי אמא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזו שנה? היכן כולם? מה אירע להם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר דבר: אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? האם אתה זה אתה? קשה לך לחשוב, להרגיש. אולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה? יהודה אריה מובל אל המסדר על ידי שני כלבים שרק אחד מהם הולך על שניים, ולבו של הצעיר פועם במהירות…

באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כסא ושרפרף. חיילי אס.אס. חמושים מקיפים את המגרש, כאילו היה שמץ סיכוי שאי מי יזוז. בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלותיהם כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז. כאילו מישהו. כאילו. אבל היה מישהו! יהודי אחד העז. לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעינים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם? יום א’ היום, יום המנוחה השבועי. יש רק מפקד תורן היום. שמו היינץ. יש בדעתו לעשות צדק היום! קבל עם עולם!

במחנה הסמוך, סמוך לגדר, העמידו את מסדר הנשים… כדי שיראו גם הן במותו של הפושע שהעיז להניח תפילין במחנה, למען ישמעו ויראו.

“נתפס במחנה מרגל!” הוא שואג, “מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! ‘על חם’, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!” צורח המפקד. רוקו ניתז.

הוא מוחה את פיו. “מספר 27643 יבוא לכאן!!!” עיני האסירים נפקחות לרווחה.

לאמצע המגרש נדחף צעיר נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. “לכאן!”, שואג המפקד, עיניו אדומות.

היהודי צועד לכאן.