היהדות מקצה מעמד משמעותי לטקס הנישואין ולחתונה. חופה וקידושין מייצגים מונח המלווה את המסורת היהודית כבר אלפי שנים. מסורת זו מציינת את קשירת הקשר של נישואים על פי היהדות והמקורות עבורה מגוונים. הנישואים ביהדות מתבצעים לאחר שלב הקידושין והנישואין עצמם. בזמן המשנה והתלמוד ניתן לראות התייחסות ייחודית אל החופה והקידושין, כאשר הזמן בין האירוסין לבין הנישואין היה שנה. מאז ימי הביניים הוא קוצר לדקות בודדות וכך הוא נשאר עד היום. זו גם הסיבה להיווצרות מוסד השידוכין הנקרא בעברית מודרנית אירוסין וזאת מטעמי נוחות.

על פי ההלכה היהודית, נישואים הם הדרך היחידה בה ניתן לקיים מצוות פרו ורבו. לפיכך רואים בנישואים צעד משמעותי וחיוני בחייהם המשותפים של בני זוג. זו חובה המוטלת על כל אדם יהודי בארץ ובגולה וביהדות נקבעו גם הסדרים עבור טקס הנישואים. טקס זה חל על חופה וקידושין, על הסכמי ממון בין בני זוג וחלילה על סיום הנישואים בגירושים אשר לפי ההלכה מחייבים שימוש וקבלת גט.

הטקס הדתי של חתונה לפי היהדות

אופי הטקס על פי היהדות עוזר לשפוך אור על מקור המנהגים השונים של חתונה יהודית. הטקס קרוי כאמור חופה וקידושין והוא מורכב משני חלקים. בחלק הראשון נדרש הגבר לקדש את האישה ולבצע את מצוות האירוסין. נהוג לקדש תחת חופה באמצעות טבעת ובסיום השלב הזה הופכת האישה לאשת-איש. בשלב השני של הנישואים האיש מכניס את ארוסתו תחת רשותו ולכן הם הופכים לנשואים על פי דת משה וישראל.

ניתן לראות לא מעט חילוקי דעות בין חכמי הדורות בנוגע להגדרת טקס הנישואין. האורתודוקסים משלבים בטקס החופה את כל הדעות השונות, לרבות השימוש בטלית. למעשה, עטרת חתנים וכחלות הם חלק חשוב בטקס. אלו קישוטים אותם נוהגים להניח בעת החופה. בעבר נהוג היה כי החתן מניח על ראשו עטרה של הדס או ורד, בעוד הכלה עונדת עטרה של זהב בה מצוירת ירושלים. על עטרה זו היה החתן מניח טלית צבעונית המשמשת אותו גם בעתיד. עם עליית הקיסר הרומי טיטוס פלוויוס אספסיאנוס על ירושלים החליטו חז”ל לאסור את עטרות החתנים בכלל, ואת עטרות הכלה העשויות דברים יקרים. ההסבר היה קשור אל הסרת המצנפת מראשו של כהן גדול בעת חורבן הבית, אשר לפיכך נדרשה גם הרמה של העטרה מראשיהם של החתנים. עם זאת, תשמישי קדושה כגון טליתות הם עד היום חלק חשוב בטקס החופה, הקידושין, האירוסין והחתונה.

לסיכום, מנהגי החופה והחתונה משתנים בימינו בין העדות השונות אולם עדיין ניתן למצוא מאפיינים משותפים הקשורים בטבורם אל המקורות היהודיים. ההלכה קובעת את זהות הנישואים ומתייחסת גם לקרובים וקרובים מותרים, גיל הנישואים, הליכי יצירת נישואים וסיום הנישואים בכתיבת גט ומסירתו לאישה על ידי הבעל או בשליחותו.