כבוד הנפטר וכבוד הקרובים

ההלכה היהודית מתייחסת בכובד ראש ובכבוד הראוי לנפטר ולמשפחתו, וקובעת גדרים והלכות שונות המתאימות לזמן שנמשך מרגע הפטירה והלאה: ההלכה מלמדת איך ללות אדם בדקות האחרונות שלו בוידוי וקבלת עול מלכות שמיים והכנה לקראת המעבר מהפרוזדור לטרקלין, מהעולם הזה החולף לעולם הבא הנצחי. ההלכה מלמדת ומורה את האופן שבו יש להתנהל בזמן המבלבל שבין הפטירה לקבורה, זמן זה נקרא ‘אנינות’ ובזמן זה כל הקרובים פטורים לחלוטין מכל מצוות האקטיביות (מצוות ‘עשה’, אך אסורים לעבור אל איסורים חלילה), על מנת שיהיו פנויים לעסוק בכבודו של הנפטר, בכל הסידורים הנדרשים לכבודו, טהרתו, סידור מקום קבורתו וסדר ההלוויה והקבורה.

גם בשעת הקבורה עצמה, יש הלכות ומנהגים שנועדו לתת לנפטר ולקרוביו את הכבוד הראוי לו ולהם. ובכלל הנושא המרכזי בכל דיני שמחות (אבלות בלשון ‘סגי נהור’) הינו ‘יקרא דחיי’ או ‘יקרא דשכבי’ – כלומר הצורך לכבד את בני המשפחה החיים הקרובים של הנפטר, והצורך לכבד את הנפטר שעתיד לשכב בעפרו עד לתחיית המתים שכולנו מחכים לה.

מהי מצבה?

אחד הנושאים שמעסיקים את משפחות הנפטרים הוא ‘מה כותבים על המצבה’? זו שאלה כבדת משקל, כיון שבעצם התשובה לכך תהיה כתובה לנצח על אבן המצבה, והיא נוגעת בהרבה מאד מטען רגשי של קרובי הנפטר. באופן עקרוני, ניתן לומר שההלכה נתנה מרחב די גדול לקרובים להחליט בעצמם את הכיתוב על המצבה, אלא שיש לשמור על גבולות גזרה רחבים, כפי שנפרט.

לפני שניגשים לדון בכיתוב שעל המצבה, יש להבין את עניינה. על פי ההלכה, המצבה היא בעצם ‘כבוד הנפטר’, ולכן גם אם האב מצווה לכתוב על מצבתו דברים מזלזלים, או שהוא מצווה שלא לעשות כלל מצבה על קברו – אין שומעים לו, ויש לעשות לו מצבה, אפילו מינמאלית, על קברו.

המצבה נקראת ‘ציון’ שהיא מזכירה ומציינת שפה נקבר אותו יהודי, וזה כבודו. והיא המקום שבו יוכלו הקרובים לפקוד מדי שנה או בעתות רצון שונות כפי שנהוג לפקוד את הקברים בערב ראש השנה, ולעיתים לפני שמחות משפחתיות וכו’.

המצבה: הכסא לנפש הנפטר

בתורה לעיתים נקראת המצבה בשם ‘נפש’. על פי פנימיות התורה, המצבה איננה נועד רק עבור ציון מקום עבור הנפטרים, ואפילו לא רק ככבוד לנפטר, אלא יש בה פעולה ממשית והיא הכסא שעליו מתיישבת ה’נפש’ של הנפטר. וליתר דיוק: אמנם הגוף נקבר, אך הנפש היא נצחית ויש בה כמה רבדים וחלקים, ישנם חלקים (מקיפים דנפש) שנשארים על הקבר, והמצבה הינה ה’כסא’ עליו נחה ויושבת חלקי הנפש התחתונים (והחלקים העליונים יותר, של הרוח והנשמה נידונים בעולם הנשמות ומקבלים את שכרם כפי מעשיהם בעולם הזה).

למעשה: מה כותבים על מצבה?

         א.         תחילת הכיתוב: פ”נ (שהוא ראשי תיבות: ‘פה נטמנ\ה’)

         ב.         התואר של הנפטר ויחסו לקרוביו, כגון: “אבינו \ אחינו \ בננו”

          ג.          אפשר גם להוסיף תיאור רגשי: “יקירתנו\ אהובתנו\ מאור עינינו” וכו’

         ד.         לאחר מכן התואר כבוד: “הרב רבי” יש להיזהר שהשבחים לא יהיו מוגזמים ומחניפים, אלא אמיתיים ותואמים למידתו של הנפטר שמגיע לעולם האמת.

         ה.         שמו המלא של הנפטר, ניתן להוסיף גם את הכינוי שלו

           ו.          שמם של הורי הנפטר: “משה בן אברהם ושרה ישראלי”

          ז.          ניתן להוסיף משפט או פסוק שמבטא את מהותו של הנפטר: “אשת חיל מי ימצא”

         ח.         כתיבת התאריך של פטירתו, מקובל לכתוב גם את תאריך הולדתו, כגון: “יא אב תשי”ג – יג אדר תשס”ח”.

         ט.         לדעת הבן איש חי זצוק”ל, אין לכתוב את התאריך הלועזי על גבי הקבר.

           י.          אין לצייר או לחקוק תמונה של הנפטר או הנפטרת על גבי המצבה.

         יא.        לדעת הבן איש חי זצוק”ל, טוב לשים מקום לנרות סמוך למצבה, על מנת שהקרובים יוכלו להדליק נרות לעילוי נשמת הנפטר.

         יב.        בסוף הכיתוב מוסיפים את האותיות: ת.נ.צ.ב.ה שמשמעותו: תהא נשמתו\ה צרורה בצרור החיים. על פי על פי שמואל א, כה, כט: “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים”

מתי לשים את המצבה?

על פי הקבלה יש לשים את המצבה ביום השביעי דווקא, לא לפני כן במהלך השבעה, ואל לאחרי כן. ועניין זה נכון גם אם יום השבעה נופל בחול המועד, שמותר לעשות בו רק מלאכות שהם לצורך המועד או בהגבלות שונות – ואף על פי כן יש להקים מצבה ביום השביעי. בפועל, ניתן לשים חלק מהמצבה ביום השביעי, אך לכתוב את כל הכיתוב ולחשוף גילוי המצבה ביום השלושים לפטירת הנפטר, וכך נוהגים כיום.