מתי כניסת שבת היום בתל אביב?

מעלת שמירת השבת

השבת – הברית בינינו לבין הקב”ה (מעובד מהקדמת המשנ”ב להלכות שבת).

חמישים יום לאחר יציאת מצרים, ראו ושמעו כל עם ישראל את אלקים מדבר אליהם במעמד הר סיני ההיסטורי. עשרה דיברות נאמרו לעם ישראל, ובתוכם הדיבר הרביעי: “זכור את יום השבת לקדשו” וביחד עימו “שמור את יום השבת לקדשו”. כמו שאנחנו שרים בפיוט לכה דודי: “זכור ושמור בדיבור אחד” ה’ אמר את המילים זכור ושמור כדיבור אחד, ואנחנו, עם ישראל, שמענו את שני המילים גם יחד. שמירת השבת איננה עוד מצווה מתוך תרי”ג מצוות האלוקיות שה’ נתן, אלא היא מהחשובות שבהם, ומהיחידות שנקראות ‘ברית’. כמו שכתוב: “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” – הקב”ה אומר לעם ישראל שעליהם לשמור את השבת כהלכתה, כי שמירת השבת היא ה’ברית’ שמגלה את הקשר הבלתי יינתק של עם ישראל והקב”ה. ולכן אמרו חכמים שכל המשמר את השבת – כאילו קיים את כל התורה כולה! ומצד שני: “כל המחלל את השבת – כאילו כפר בכל התורה כולה”. ומידה טובה מרובה: “כל השומר שבת כהלכתו, אפילו היה עובד עבודה זרה כדור אנוש (הדור שהתחיל לעבוד עבודה זרה בעולם) – מוחלים לו על כל עוונותיו, כמו שאומר הנביא: “שומר שבת מחללו” השומר שבת מחול (נסלח) לו כל עוונותיו! ובגלל ששמירת שבת הוא הברית בין יהודי לאלוקיו, לכן פוסק השולחן ערוך, שאם יהודי מחלל שבת בפהרסיא (ברבים, ולא מתבייש בכך אפילו כשעובר לידו רב גדול) – הריהו הוא נחשב כמומר (מי שעובר) על כל התורה, ויש לכך כמה השלכות הלכתיות חמורות (שאינו יכול לשחוט בשר, לעלות לתורה, לגעת בבקבוק יין ועוד), מלבד מה שהתורה החמירה בענשו של המחלל שבת שדינו בסקילה (בזמן שהסנהדרין ישבו בבית המקדש, זה לא מעשי כמובן, אבל מלמד עד כמה בעיני התורה חילול שבת הוא חמור) ואם אין עדים והתראה על כך – עונשו כרת (הנשמה שלו נכרתת משורשה, ואף על פי כן על ידי תשובה אפשר לתקן הכל, ואין ייאוש בעולם כלל)[1].

השבת – זכר למעשה בראשית – יסוד האמונה

אמר הקב”ה לעם ישראל: “זכור את יום השבת לקדשו (למה?) כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”. גם בקידוש אנחנו מזכירים שהשבת היא “זכר למעשה בראשית”, כלומר: כשיהודי עובד כל השבוע וביום השבת הוא שובת ממלאכתי – הוא בעצם מעיד על כך שהקב”ה הוא זה שברא את העולם (ולא איזה פיצוץ רנדומלי או שהעולם ברא את עצמו חלילה). ובשמירת השבת הוא מעיד על יסוד האמונה – שיש הקב”ה בעולם. יסוד האמונה הזה הוא התשתית שעליו מתבססת כל התורה והמצוות. ולכן ברור ששמירת שבת, איננה עוד פרט בתוך מערכת החוקים האלוקית העצומה שנקראת מצוות, אלא ששמירת השבת, היא היסוד והתשתית עליו מונחת כל שאר המצוות. ולכן אמרו חז”ל שכל השומר את השבת – כאילו שומר את כל התורה כולה, וכן להיפך[2].

השבת זכר ליציאת מצרים

אמנם, השבת איננה רק עדות על המאורע ההיסטורי של בריאת העולם בידי הקב”ה ‘זכר למעשה בראשית’, אלא השבת היא גם ניתנה לנו ‘זכר ליציאת מצרים’ כמו שאנחנו אומרים בנוסח הקידוש, שאנו אומרים בתפילה ועל כוס הקידוש בבית. והפירוש הפשוט הוא שמי שהוא עבד, הוא חייב לעבוד בלי הפסקה, אין לו יום מנוחה באמת. ואילו כשה’ הוציא את עם ישראל ממצרים, הוא הודיע לנו ולכל העולם “כי לי בני ישראל עבדים”, ולא עבדים לעולם, לא עבדים של הבוס שלנו, ואפילו לא עבדים לצרכים הכלכליים שלנו. כשאנחנו לא עובדים בשבת, ושומרים שבת – אנחנו בעצם מעידים שאנחנו מאמינים בה’ גם עכשיו, גם בזמן הזה, שהוא זה שמנהל את הכל, והוא הסמכות היחידה שאליו אנחנו משועבדים[3]. כידוע שמצוות רבות נעשות ‘זכר ליציאת מצרים’ (תפילין, סוכה, פסח, אמירת ק”ש ועוד), השבת היא הברית והעד לכך שיציאת מצרים התרחשה ואף משפיע על חיינו כאומה וכפרטים עד היום הזה, ועד בכלל. וזה סיבה נוספת להבין מדוע כל השומר שבת – כאילו שומר את כל התורה כולה. כי היסוד של השבת הוא יסוד האמונה! אמונה בה’, ה’ מלך בהווה, ה’ זה שמלך בעבר, וה’ הוא היחידי שגם ימלוך בעתיד וינהל את ההסטוריה כולה לגאולה שלמה ברחמים.

השבת – הלב הרוחני של האדם

כדאי לדעת יסוד רוחני חשוב שכתבו המקובלים האמיתיים[4]: אנחנו יודעים שהגוף שלנו צריך מזון כדי לחיות. לא רק באופן כללי, אלא כל איבר ואיבר מגופנו צריך לקבל את המזון הראוי לו, מזון שמגיע אליו בתהליך מופלא שמברר ממיר ומעבד את המזון שאנחנו אוכלים ומעביר אותו דרך כדוריות הדם הזורמות מהלב לכל חלקי הגוף, להחיות כל איבד וגיד אשר בו. אמנם, האמת הידועה לכל בר-דעת שהאדם עצמו, מה שנקרא ‘אני’, איננו הגוף של האדם אלא הנשמה שבו, החלק הרוחני שמחייה את הגוף, שלא ניתן לראות אותו, אך קל מאד לחוש בנוכחותו[5]. כמו שכתוב על שמן המשחה “על בשר האדם לא ייסך” (שאסור לסוך את שמן הקדוש על בשר האדם, שלא לצרכי המקדש) – הרי שהאדם עצמו הוא החלק הרוחני שבו, ואילו הגוף נקרא רק ‘בשר האדם’[6]. מתוך כך נוכל להבין שכשם שיש בגוף תרי”ג איברים גשמיים (על פי צורת הספירה של חז”ל), כך גם יש לנפשו של האדם תרי”ג איברים רוחניים, שכל אחד מהם צריך מזון המתאים לו, שהם כלל תרי”ג מצוות התורה – כל מצווה בתורה נותנת חיות ומעמידה על צורתו איבר רוחני פרטי שבתוך נשמתנו. ואף על פי שבעולם הזה, לא רואים כלום מלבד מה שהעיניים הגשמיות מאפשרות לנו, אבל בעולם הבא, עולם האמת, שם מתגלה האמת. ואז יהיו הדברים ניכרים לכל: בעולם הנשמות כל נשמה עומדת כפי מה שהשלימה את חלקה בתורה ובמצוות. ואם כן, יכול להיות שם חס וחלילה ‘בעל מום’, כגון מי שלא מניח תפילין (בכוונה או מחוסר אכפתיות, לא חד פעמי מחמת אונס רפואי כמובן) – בעולם הנשמות הוא ייראה כבעל מום בידו, וזה כמובן גנאי וביזיון גדול[7].ולא רק זו, אלא שאפילו בזמן תחיית המתים, כשכלל ישראל יקומו בתחיה – אותו אדם שלא הניח תפילין בידו, יקום עם מום בידו חלילה.  כמו שאנחנו אומרים בתפילה: “וחיי עולם נטע בתוכנו – וכיון שעבר בשאט נפש על המצוה ההוא אין לו מי שיחיה את האבר ההוא וכמה יתמרמר אח”כ האדם ההוא ע”ז שהכל ידעו את שהמרה את פי ה’ ולא קיים מצוות תפילין”[8] וכל זה הוא במצווה פרטית, אך מה לגבי פגם במצווה כללית כמו האמונה בה’, או שמירת שבת שהיא היא יסוד האמונה והתורה, כמו שהסברנו – הרי אין חקר ושיעור לבזיון שיהיה למי שאינו שומר שבת כהלכתו, מתוך בחירה ושאט נפש. וכבר העיד בנו הגאון בעל אורים ותומים בספרו יערת הדבש כי אי אפשר כלל שבאופן מציאותי אדם יצליח לשמור עצמו שלא לחלל שבת, אם לא למד לפני כן את הלכות שבת על בוריים היטב, כי הלכות שבת הם כהררים התלויים בשערה, פרטים רבים שנוגעים לדברים מעשיים הנוגעים בכל התנהלות החיים הרגילה שלנו, שכמעט ואנחנו לא מקדישים לה תשומת לב מרוב הרגל החיים הפשוט.

השבת היא מקור הברכה

מסופר על החפץ חיים שלא היה מוכן לתת ברכה ליהודי שאינו שומר שבת. ונימוקו עימו: “השבת היא מקור הברכה”, ה’ יתברך, בורא העולם ומנהיגו, הוא זה שקבע שברכתו לויה בשמירת השבת, ואם כן בוודאי שלא ניתן לברך אדם להצלחה כזו שתסתור את ברכתו של ה’, וקרוב לוודאי שגם אותה ברכה שנראה לעינינו הגשמיות המוגבלות שיש לאדם שמחלל שבת – זהו רק עניין של זמן עד שתיהפך לו לקללה ויפסיד את עסקיו, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה’. מסיבה זו החפץ חיים בעצמו היה מייעץ לעיתים לאנשים הצריכים ישועה מסוימת, להקדים את כניסת השבת בביתם, ולקבל את השבת מוקדם יותר (על פי הלכה ניתן לקבל שבת מוקדם כבר מעת פלג המנחה, כשעה וחצי לפני השקיעה), על מנת להרחיב את גבולות הזמן של אותה ‘ברכה’ לכל השבוע[10]. גם בזוהר הקדוש נאמר שהשבת היא מקור הברכה “ומינה מתברכין כל שיתא יומין” – וממנה מתברכים כל ששת הימים. ומסיבה זו מדגיש הזוהר את החשיבות לכבד את השבת, ובפרט את שולחן השבת על שלוש סעודותיו – בכלים מהודרים (כולל כוס לקידוש), מאכלים טעימים ומושקעים, ושפע רב על שולחן השבת, ככל האפשר.

השבת היא בת הזוג של עם ישראל

כך אומר רשב”י[11]:

אמרה שבת לפני הקב״ה רבונו של עולם לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקב״ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב״ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, הינו דבור ׳זכור את יום השבת לקדשו׳.“

על פי זה השבת היא הנקבה בזוגיות זו, וכנסת ישראל נחשבת לזכר-בן הזוג. ההסבר הפשוט לכך הוא שבני הזוג מאפשרים לטוב הגנוז בשני לצאת מהכח אל הפועל ולהתגלות. וזהו שאמרה השבת שהיא צריכה בן זוג, ובן הזוג הינו עם ישראל, שיום השבת הוא הזמן שמאפשר לפנימיות אישיותם-נשמתם להתגלות באמת, מעבר לכל החשבונות הרבים של טרדות החיים ומלחמת ההישרדות הקיומית. ועוד ביארו את מדרש זה, שכשם שצריך התאמה בין בני הזוג, כך גם יש התאמה מיוחדת בין כנסת ישראל (כלל נשמות ישראל, כשמתייחסים אליהם כיישות אחת המכונסת במקום-מהות אחת) לבין השבת: מה ששבת היא במימד הזמן (הנקודה הפנימית, הנשמה של כל השבוע, היום שבו כל בירורי השבוע עולים לשורשים ומגיעים לתיקונם) כך הם עם ישראל במימד הנפשות (כלומר הם הנקודה הפנימית של האנושות, עם סגולה של אלוקים, מי שבתפקידו להעלות את כל המציאות ולחברה לשורשה בהקב”ה). ועוד למדנו ממדרש זה שיום השבת הוא יום של ברכה מיוחדת, כמו שאמרו בגמרא, שהשרוי בלא אשה – שרוי בלא ברכה, וכן אמרו בזוהר הקדוש  “ברכאן לא שריין אלא באתר דדכר ונוקבא אשתכחו” (הברכות לא מצויות אלא במקום שזכר ונקבו נמצאים). ביום השבת מתגלה הזוגיות שבין עם ישראל לשבת – ועל ידי כך הוא נעשה יום שהוא מקור הברכה לכל השבוע כולו.וזו גם הטעם הפנימי לכך שאחת מהמצוות החשובות של יום השבת היא מצוות שלום בית (שהיא טעם הדלקת נרות שבת) ועו’ ת”ח.